הפסדתי לו אתמול בשחמט...

הפסדתי לו אתמול בשחמט.

מראש הצעתי שנשחק טאקי, או אפילו רבעיות,

כי דווקא לפני כמה ימים היתה אצלי חברה,

עם ילדים, ביום האחרון של החופשה,

הרבה אחרי שכבר אזלו כל הכוחות, וניסינו בכל זאת,

אבל הילדים אמרו שטאקי זה משמעמם, וגם רבעיות,

ונשאבו בחזרה לטאבלט,

ואז מצאנו את עצמנו, אני והחברה,

יושבות ומשחקות טאקי, וגם רבעיות (מגלים עולם),

ודווקא היה לנו ממש כיף

(ודרישת שלום לכולם מפדרו ואניטה ממקסיקו

ומקהיר עיר הבירה של מצרים).

אז הצעתי לו שאולי עדיף שנשחק טאקי, או רבעיות,

כי בכל זאת, ועם כל הכבוד, אני לא משהו בשחמט,

אבל הוא העדיף שחמט,

וזרמתי, ברוח ספורטיבית.

היה משחק ארוך,

עם הרבה מהלכים, התפתחויות והפתעות,

התרגשות ושברון לב,

ובסוף, אחרי מאבק אמיץ, הפסדתי.

ופתאום ממש התבאסתי,

והרגשתי צורך עז בפרגון, בחיזוק,

באישור שאני בסדר למרות שהפסדתי.

שיתפתי אותו בצורך שלי,

כי בדיוק צפינו לאחרונה בהרצאות של מארשל רוזנברג (המהמם),

על התקשורת המקרבת,

על איך לזהות צרכים, איך לשתף ואיך לבקש בקשות,

אז שיתפתי אותו בצורך שלי באישור,

וביקשתי לקבל פרגון או מילה טובה.

וכנראה שלא התאים לו באותו רגע,

או כנראה שכישורי השחמט שלי באמת לא השאירו שום מקום לספק,

או כנראה זה היה גם וגם,

והוא לא זרם.

אז התבאסתי עוד יותר,

והלכתי לשבת לבד בחושך.

בחושך קצת שתקתי,

קצת חשבתי שזה לא פייר,

קצת ריחמתי על עצמי,

קצת בכיתי,

קצת חשבתי שכנראה שזה גם הורמונלי,

כי בכל זאת, פרופורציות...

ואז אמרתי לעצמי

טוב בובי,

זה לא באמת קשור אליו.

הוא מתוק, הוא אוהב אותך, הוא דואג לך, הוא בוחר להיות איתך,

הוא חצה אוקיינוס כדי להיות איתך,

תניחי לו, באמת,

מה גם שמארשל רוזנברג (המהמם) מגדיש

שבקשה היא בקשה, ולא דרישה,

וכל העניין בבקשה הוא שהאדם השני חופשי לא להסכים, וזה בסדר.

הצורך שלך לקבל אישור - לא קשור אליו.

יש שם בפנים ילדה

שפתאום צריכה לשמוע שהיא חכמה ונהדרת.

אולי זה קשור לחבר ההוא שהיה לה בגיל 16

שבמשך שנתיים היה אומר לה שהיא טיפשה ושמנה,

וסביר להניח שזה משהו מוקדם יותר,

לא משנה,

זה מה שהיא צריכה כרגע,

ולמרבה המזל, בובי,

יש לה אותך,

ואת תמיד יכולה להקשיב לה ולהיות איתה,

ולהזכיר לה כמה שהיא נהדרת

ולפרגן לה על המשחק,

על הרוח הספורטיבית, על כל המהלכים שהיא תכננה,

ועל כל מה שהיא.

והצורך הזה יכול להתמלא רק מבפנים,

כי שום דבר חיצוני, כמה נעים ומנחם שזה יכול להיות,

לא באמת יכול למלא את המקום הפנימי הזה, הקדום, הילדי,

וזה התפקיד שלנו

לשים לב

ולטפל בעצמנו

ולפרגן לעצמנו על הרוח הספורטיבית

להזכיר לעצמנו

כמה שאנחנו נהדרים.