אירה פינטו - אימון בשיטת סאטיה
אימון בני נוער
תהליך האימון נועד לאפשר לבני נוער להתמודד עם תקופת המעבר המורכבת בין הילדות לבגרות, להכיר את עצמם לעומק, להעלות את הביטחון העצמי, את יכולות החשיבה והביטוי, יצירתיות ומוטיבציה בתחומי החיים השונים. האימון מעודד לקיחת אחריות אישית ומסייע בשיפור התקשורת והיחסים עם בני משפחה וחברים, יכולת הלמידה ועוד.
התהליך משלב מספר שיחות עומק עם ההורים, במטרה לאפשר תמיכה וליווי בתהליך מתוך הבית.
מתאים לנערים ונערות בגילאים 14-17.
מתוך משובים של תלמידי כיתות י’-יא’, בסיום 6-8 שיחות אימון במסגרת פרויקט משותף של עיריית רמת גן והמרכז לאימון בני נוער של שי בן עטר.
- פורסם בהסכמתם -
“הבנתי איך להרגיע את הגוף שלי במצבי לחץ ולהתמודד עם קשיים.”
“הבנתי על עצמי שאני בן אדם שעבר הרבה קשיים אך אני מסוגלת להתמודד איתם. היה מיוחד בגלל שזו היתה פעם ראשונה שמישהו באמת שם בשביל להקשיב לי ולעזור לי מכל הלב, ודואגת לטובתי. למדתי איך להירגע ולהאמין בעצמי שאני מסוגלת לעשות דברים מבלי לשנות את עצמי. פשוט להיות אני והכל יסתדר.”
“הצלחתי קצת להתאפס על עצמי. למדתי שאני יכול להצליח בהכל אם אני רוצה.”
“הבנתי שאני מסוגלת להיות יותר קשובה לאחרים ולראות דברים מצדדים שונים והיבטים נרחבים.”
“אירה הקשיבה לי כמו שאף פעם לא הקשיבו לי”.
שינוי ביחסים עם ההורים
ושינוי האווירה בבית
עבודה עם בני נוער היא אחד הדברים המרגשים ביותר שאני עושה היום כמאמנת.
אני שמה לב שאחד השינויים החשובים והמיידיים ביותר שקורים אצל רוב המתאמנים הצעירים שלי הוא שינוי ביחסים עם ההורים, ושינוי האווירה בבית - גם אם הם מגיעים במטרה לעבוד על נושאים אחרים.
ילדים ממשפחות טובות ורגילות, בני 15-17, כל אחד בא עם הסיפור שלו, וכמעט תמיד זה עולה.
- היחסים שלי עם אמא פתוחים וסבבה, אבל אני לא מספרת לה הכל, לא רוצה שתדאג או תתאכזב ממני
- לא כל כך כיף לי בבית, אני רוב הזמן בחדר שלי
- ההורים לא סומכים עלי, חושבים שאני חצוף ועצלן, לא מסדר את החדר שלי
- אני חוזרת מבית ספר והולכת לישון צהריים לכמה שעות, כל הזמן עייפה
- האחים שלי מעצבנים, אני כל הזמן רב איתם...
וזה יכול לקרות אחרי פגישה אחת, או אחרי חמש - דברים מתחילים להשתנות מעצם ההתבוננות בהם.
שיחה בגובה עיניים, ללא שיפוט או אג'נדה.
עם נשימה, הקשבה, תשומת לב למלים, לרגשות, לתחושות בגוף. בדיוק כמו עם מבוגרים, קצת יותר קליל.
הצורך להרגיש אהובים, שיראו אותם, שיקשיבו להם, שיקבלו אותם כמות שהם ושלא ינסו לשנות אותם כל הזמן.
והרבה שאלות. שאלות על עצמם, על ההורים, על איזה ילד ההורים פוגשים, ועל איזה יחסים הם היו רוצים שיהיו עם ההורים, ואיך הם יכולים לאפשר את זה מצידם, מה לשחרר, מי להיות.
וכל תשובה היא לגיטימית, ונשארים עם מה שעולה. לפעמים זה כואב, לפעמים עצוב, לפעמים מוזר, לפעמים מבלבל, לפעמים ברור. יש מקום להכל.
והרבה פעמים בשיחה הבאה, או אחרי חודש, הם מספרים, כדרך אגב, שנהיה הרבה יותר כיף בבית, ונעים עם ההורים, ויושבים ביחד בסלון ומדברים, ואפשר לספר להם דברים וגם לבקש עזרה, ויותר כיף לסדר את החדר, ופחות עייפים, ואפילו האחים נהיו יותר נחמדים.
והם ממש מתרגשים כשהם מבינים שהשינויים האלה קורים בזכותם, שהם מסוגלים להתחבר פנימה, לדייק את עצמם ולהשפיע על המציאות שלהם.
עם עיניים נוצצות, מדהימים וחמודים נורא.
וגם אני ממש מתרגשת, וגאה בהם, ומאושרת שבחרתי לעבוד עם אנשים, מבוגרים וצעירים.
ואז לוקחת נשימה, ועוד אחת, מחזירה את עצמי לרגע, ושואלת - טוב, אז על מה אנחנו הולכים לדבר היום?
