שיחות עם הגוף

יש לי רגליים שמנות.

עשרות שנים הן איתי, שתי רגליים שמנות, שהלכו איתי לכל מקום.

הן תמיד היו שם איתי בדייטים, באירועים, בחוף הים ובחדרי המיטות.

תמיד היה להן מה להגיד בצעקות בתוך הראש שלי בקול מעצבן:

את צריכה להשתזף יותר! משהו בך לא בסדר! אולי כדאי שתכבי את האור, שהוא לא יראה אותך ולא יעזוב אותך! מה פתאום חצאית, רק מכנסיים!

הקשבתי להן בשיא הרצינות, האמנתי לכל מילה שהן אמרו, והתכווצתי בפנים.

כיביתי את האור ולבשתי מכנסיים והסתובבתי בעולם עם שתי רגליים שמנות שניסיתי להסתיר.

גם בתקופות כששקלתי 55 קילו, והגובה שלי הוא 170, גם כשידעתי שהן לא שמנות, בלי שום קשר למציאות.

לא, לא נולדתי ככה נולדתי ילדה רגילה עם רגליים רגילות לא זוכרת שום שיחות מיוחדות איתן.

עד שבגיל 16 היהי לי חבר, החבר הרציני הראשון שלי, הוא היה בן 18, מבוגר וחכם נורא, מוכשר וכריזמטי והוא היה אומר לי, במשך שנתיים, שאני טיפשה ושיש לי רגליים שמנות, ועוד דברים, והייתי מתכווצת ומרגישה קטנה ולא שווה, ופחדתי שאף אחד לעולם לא יאהב אותי.

מהטיפשה השתחררתי די מהר, אחרי שנפרדתי ממנו קיבלתי ציון הרבה יותר גבוה ממנו בפסיכומטרי והתקבלתי לפקולטה למשפטים בירושלים והמשכתי האלה.

אבל הרגליים השמנות הן נשארו איתי וניהלו לי הרבה מאד מצבים בחיים, בצורה, איך לומר, לא הכי אופטימלית.

עד שהגעתי לעולם של שיטת סאטיה ולמדתי לזהות מנגנונים רגשיים, תפיסות ומחשבות ותחושות בגוף והבנתי שאני יכולה לפתח איתם יחסים, לשחרר את האחיזה הרגשית שלהם בי, או יותר נכון - את האחיזה שלי בהם, ולבחור מחדש - איך אני בוחרת להתנהל מולם מהמקום שבו אני נמצאת היום, מסונכרנת עם עצמי ועם המציאות, בת 41, כבר לא בת 16.

אז אני עדיין שומעת את הקול הזה בראש מדי פעם בסיטואציות מסוימות, שיש לי רגליים שמנות (או אף גדול, או כל מיני קולות נוספים שאספתי בדרך), אבל עכשיו אני יודעת לזהות די מהר שזו רק מחשבה שעוברת לי בראש והיא גורמת לי לכיווץ בגוף, כמו אז בגיל 16.

אז אני לוקחת נשימה עמוקה כדי לטפל בכיווץ ואומרת למחשבה הזאת: היי, אני מכירה אותך! מזמן לא באת לבקר, מה עניינים? פעם הייתי מאמינה לך לגמרי והייתי פוחדת שלא יאהבו אותי, איזה קטע... את יודעת מה, בואי שבי פה, אבל אל תפריעי לי עכשיו, אני בדיוק הולכת על חוף הים, או מבלה עם בן הזוג שלי, או בוחרת מה ללבוש היום, ובמציאות יש לי שתי רגליים, תודה לאל, שהולכות ומחזיקות אותי, בריאות ולא כואבות, והן נראות כמו שהן נראות והכל בסדר, וזה לא מגדיר אותי ולא קשור להאם אוהבים אותי או לא, ושום דבר לא באמת מאיים עליי כרגע.

ככה אני בונה יחסים עם המחשבות שלי ובוחרת איך להתנהל איתן במקום שהן ינהלו אותי - בדברים קטנים ובדברים גדולים, שכבות אחרי שכבות.

זה לגמרי אפשרי, וזה מאד כיף ומשחרר וזה משתקף בבמערכות יחסים ובתחומי החיים השונים.

וגם אחרי 6 שנים של אימון ותרגול, שבמהלכן קרו דברים מדהימים בחיים שלי, אני עדיין בדרך.

ואני רואה את זה גם בקליניקה, אנשים שמגיעים אלי לתהליך של אימון, עם הקולות, המחשבות והדפוסים שנאספו במהלך החיים, אשר מכווצים אותם ומנהלים אותם בתחומי החיים השונים - מול הגוף שלהם, מול כסף, בזוגיות, בקריירה.

לפעמים זה קורה מהר, ולפעמים זה יותר מורכב ומצריך תהליך עמוק יותר, תלוי בדרך שבה המנגנונים נוצרו, בעוצמת התחושה של חוסר האונים והפחד שקפאו בגוף ובדרך שבה המנגנונים האלו שמרו עלינו במשך השנים וממה הם איפשרו לנו להימנע.

וזה תמיד מרגש ומעורר השראה, ואני מאוהבת בעבודה שלי, ותודה לרגליים שלי שהביאו אותי עד הלום.